פעם בשבועיים בקיץ בימי חמישי בערב הולכים מינה ואבא לשחק רמי – קוב עם ההורים של דובל׳ה.

כשהם לוקחים אותי איתם לפעמים ולא משאירים אותי עם סבא וסבתא, אני מצטרפת להליכה הקצרה עד לביתם הקטן של אוה ואברם שנמצא ברחוב שיש בו שורות של בנייני ״רכבת״. הבתים שם ממש זעירים כמו בתי בובות , גם הבית שלהם, אבל דובל׳ה הוא בן יחיד ויש לו חדר קטן משלו.

במטבח הקטנטן של בית הבובות מכינה אמא של דובל׳ה קפה ותה, וכיבוד קל תוצרת בית: ביצים קשות חצויות וממולאות במיונז או עוגת ״לקח״ ספוגית רכה ואוורירית או מגישה לנו ריבועים קטנים של רחת- לוקום עם פיסטוקים שקנתה בשוק ואבטיח פרוס לקוביות גדולות.

הגדולים מתיישבים בסלון הקטנטן סביב שולחן מרובע שפרשו עליו שמיכה אפורה. לסלון מחוברת מרפסת זעירה ובריזה נעימה נושבת ממנה אל תוכו בערבי הקיץ.

לעיתים נשמעים מהחולות שבגבול החצר האחורית של הבניין שלהם יללות תנים, שקוראים להם ״שקאלים״.

דובל׳ה סיפר לי פעם שקרא בספר שאם מתקרב אליך נמר, צריך להדליק אש ואז הנמר יברח ממך בבהלה, והוא מספר לי את זה, כך אמר לי רק כדי שאדע מה לעשות אם במקרה אתקל מתישהו בנמר.

כשההורים מסדרים בקולות שקשוק את אבני המשחק של ה״רמי״ על השולחן ומסדרים אותם בשביעיות כדי להתחיל לשחק, נכנסים דובל׳ה ואני לחדרו הקטן.

המשחק האהוב על דובל׳ה שקטן ממני בשנה, הוא לשחק בלהיות ילדה.

הוא לוקח חולצה ארוכת שרוולים שלו ושם אותה על ראשו העגול ועם השרוולים משחק כצמות. יש לו גם הרבה בובות ודובי פרווה.

דובל׳ה שהוא כאמור הבן היחיד להוריו שאינם כל כל צעירים כבר, גבוה יחסית לגילו, כמו אביו הגבוה, ושמנמן כמו אמו. הוא גם מאד דומה לאמו, בגווני הגינגי וצבע העור הבהיר מנומש, ממש אותן פנים בקטן וגבוה כמו אביו שהיה גבוה ודקיק. כשיגדל יהיה איש עצום מימדים.

כשנמאס לנו לשחק בילדה וצמות הולך דובל׳ה לחדר השינה הקטנטן של הוריו ומביא משם סוגים שונים של קרמים של אימו, וגם קצת תכשיטים, בעיקר שרשראות חרוזים צבעוניות מפלסטיק ומזכוכית ופנינים מזוייפות.

״דובל׳ה מה אתם עושים שם״ ? נשמע מדי פעם קולה הצייצני והגבוה של אמו משולחן הרמיקוב.

דובלה לא עונה, ומביא לנו קרם ידיים בשפופרת שנקרא ״ולווטה״, וגם קופסאות מתכת כחולות עגולות של קרם שמנוני בעל ריח מוזר וכבד שנקרא ״ניבאה״ שאותן כך סיפרה אמו בשולחן הרמי והיינו מקשיבים, היתה מקבלת בדואר מבת דודתה מבוקרשט שברומניה, משם הגיעו גם ההורים של דובל׳ה, ואנחנו מתמרחים בקרמים. לפעמים אנחנו מזליפים על עצמנו גם קצת בושם מתוק ועונדים את המחרוזות כולן, קושרים סביב ראשנו עניבות שלאבא של דובל׳ה ומשחקים ב״היפים״.

קיץ אחד סיפר לנו אבא שלי שיש לווייתן גדול ומת שהביאו לתצוגה והוא בגודל של לפחות אוטובוס. הלווייתן הונח על גבי משאית גדולה בחולות שמאחורי הבית של דובל׳ה ולכן הלכנו לשם אחר צהריים אחד ולקחנו איתנו גם את דובל׳ה כדי לראות את הלוויתן העצום הזה.

כשהתקרבנו ללוויתן ראינו המון אנשים מתגודדים סביבו וקוראים קריאות התפעלות, וגם אנחנו התפעלנו מגודלו שהיה באמת לפחות באורך של אוטובוס ואולי יותר, ופיו הפעור והעצום היה מלא שיניים שדמו יותר למברשות ענקיות.

מי שרצה יכול היה לעלות ולהיכנס לתוך הפה של הלוויתן כמו בסיפור על יונה הנביא שנכנס לבטן הלוויתן שהקיא אותו אחר כך. אבל פחדנו להיכנס וגם היה שם ריח לא נעים של דגים מתים ואיזה חומר שימור, אז רק הלכנו סביבו והתבוננו בו, ודובל׳ה אמר שהוא בטח איבד את דרכו ונפלט אל החוף כי הוא קרא באנציקלופדיה שלפעמים זה קורה ללויתנים ולא ידוע למה, כי בדרך כלל הם שוחים ממש ממש בעומק הים אפילו אחרי הספינות שעוגנות בתור להכנס לנמל, ורק מי שמפליג באוניות גדולות יכול לפעמים לראות אותם ואת סילון המים שהם מוציאים מהנקב בראשם.

דובל׳ה אמר לי בהתרגשות שפעם הוא גם יפליג ככה רחוק כמו קולומבוס ויראה בעצמו לוויתנים חיים וגם דולפינים, ואם אני רוצה לדעת, הוא הוסיף ואמר לי, אז בהונג קונג שבסין יש דולפינים וורודים מיוחדים.

אמא של דובל׳ה לא כעסה עליו כמעט אף פעם והרשתה לו כמעט הכל.

היא גם קבלה אותו באהבה כשנסע ״לחפש את עצמו״ בארצות רחוקות, כמה שנים לאחר מכן, עזב את התיכון והפליג באוניות ועד פרו ונפאל הגיע.

כשחזר מנדודיו לבוש בגלאבייה ענקית וסיפר לה שהוא אוהב בחורים, היא חיבקה אותו בחום. ולאבא שלו לא היתה ברירה אלא לקבלו כי תמיד הסכים לכל מה שאשתו אמרה.

כשהיינו כבר גדולים ושמעתי סיפורים על דובל׳ה, וקראתי ראיונות איתו בעיתונות המקומית, הוא היה מספר שהוא ״מדיום״ בעל כוחות נסתרים והיה מייעץ בתשלום לאנשים במצוקה, הבאים אליו כדי לקבל ממנו עידוד על אהבות נכזבות בעיקר, פרידות וגירושין וכישופים ועין הרע שהיה מוציא מהם.

באותם ראיונות הוא תמיד סיפר שירש את יכולת הניבוי מאימו ושהיא ירשה זאת מסבתו, והיו לו כל מיני סיפורים על מקרים שבהם אמו ניבאה דברים שקרו אחר כך באמת וגם מלחמות שפרצו.

ואני חייכתי לעצמי ואמרתי בלב: ״היי, זה דובל׳ה הקטן״.

אבל באותם ימי הרמיקוב לא היה מדובר על שום דבר כזה ולא היה שום רמז למיסטיקה.

אמא שלו היתה אישה רגילה, שהלכה לשוק כמו כל האמהות וסחבה פירות וירקות וסלרי למרק בסלי פלסטיק צבעוניים מחוררים עמוסים שעושים כואב בכפות הידיים, והזיעה בקיץ כמו כל האמהות ובשלה במטבח הקטן וטיגנה קציצות בלי מזגן, היא עבדה חצי משרה בהנהלת חשבונות במשרד קטן בעיר, ולקחה את דובל׳ה לגן ולבית הספר ובחזרה.

היא עשתה דברים רגילים לגמרי של אמהות ולא שיערתי שיש לה כוחות קסם וגם אף אחד לא הזכיר את זה אז, וגם במשחק הרמיקוב היתה לפעמים מפסידה ולפעמים מנצחת, כמו כל האנשים הרגילים ולא היו לה כוחות מיוחדים בכלל.