Status Updates From Don't Feed the Lion

אולי היה חסר אותנטיות אמיתית שתוסיף רבד אישי של רגש

לא הגעתי לדמעות בכלל וזה קצת ריגש אותי אבל בעיקר היה עוד עמוד לקרוא, עם מסר מסוים אך לא מספיק כדי לגעת במיתרי הרגש. מה שריגש אותי זה דווקא התודות של הסופרות בסוף אחרי הנאום של תיאו, אפילו יותר מהנאום עצמו וזה כבר אומר משהו שהיה חסר.

הנאום של תיאו היה טוב אך לא מספיק. הוא היה מעניין והוסיף רבדים חשובים כמו הגילוי על שם המשפחה שלו ועל סיפורה של סבתא שלו, טליה אך הוא לא היה לולאה שלמה שחיברה את ההתחלה לסוף לפחות לא מספיק עבורי. לא היה בו מהות ומסר מובהק כמו שרציתי.

ההתעמקות במובנים ורבדים שונים הייתה חסרה לי. שוב אני לוקח לי בחשבון שמדובר בספר נוער צעיר שנועד להנגיש אנטישמיות והתמודדות עימה אך הרגשתי שהיה חסר התעמקות בשינוי של הדמויות וחלקים בסיפור שפשוט היו חסרים וזה היה קצת לא מקצועי.

כן אהבתי את הפרק המשותף של כולם, פרק לפני אחרון מנקודת המבט של גבריאל כשכולם מוזמנים. הוא היה קצת כאוטי אבל נחמד והאהבה של עזרא וטליה מחממת את הלב. הייתי רוצה לראות מזה עוד. בכללי עוד דיאלוגים ולא רק תיאורים של עשינו ודיברנו ואכלנו.

מאז שהוא עזב את המפגש עם הרבה לא נאמר לנו כלל לגבי הלימודים לפרשה שהוא קורא בבר המצווה שלו ולא שום דבר המכין אותנו כקוראים למתרחש. למעשה בר המצווה שלו די נשכחת ברקע עד לנקודת המבט הזו. זה היה מאוד משונה שאין התעסקות כלל בפרקים שלפני.

הבילוי חסר הטלפונים והאינטרנט היה מרענן וחבל שלא ניתן היה להרחיב עליו. המעבר של נקודות המבט גם הוא היה מזורז וקצת משונה שנדחסו כמה נקודות מבט לקראת הסוף לעמוד/עמוד וחצי. אהבתי את הנאום של תיאו בבר המצווה שלו אך לא באמת היה רקע לכך.

זה הרגיש שאין התפתחות של ממש ורק מישהו שאומר משהו ודמות אחרת מתנהלת אחרת בשל דבריו, כמה פעמים שזה מעט מוזר כי לא כל הזמן רק מילים עושות את ההבדל אלא גם מעשים. התרפקתי על הנוסטלגיה והאווירה שבבית עזרא וטליה עם המוזיקה והתקליטים.

מספיק לדעתי וגם היו אירועים שאפשר היה לדבר עליהם יותר ובמקום להגיד לעשות בכמה פעמים אך אני מבין שמדובר בספר לנוער צעיר שהוא נועד להנגיש בצורה קלילה וקלה את הנושא וכך נעשה. הייתי רוצה שתהיה התעמקות אבל כן נהנתי למרות הסוף המזורז.

אהבתי מאוד את הכתיבה והאטמוספירה המעניינת של הספר. היו המון דמויות ולא התבלבלתי בהם כמעט בכלל. אני כן מרגיש שהספר בעיקר לקראת הסוף די מזורז. היה אפשר לכתוב עוד לקראת הסוף ולהרחיב על הדמויות והעלילה ולהתעמק בשינוי של הדמויות שלא קרה

“והזמן היה קוסם אכזר שתמיד נע רק קדימה.״ אנני

צבע חלב מלוכלך..
מה?

ולראות שזה קרה במהלך הכיפור. פשוט מראה כמה אנטישמיות לא נעלמת בטח בימים אלו וכמה הספר מציג תמונה אמיתית וכנה.

החלק העלילתי שקשור למקסין ולאמא שלה יחד עם הבת מצווה והרבה גם מלמדת אותה ואת תיאו והקשר המשותף שלפתע מתחדש ואפילו ההדלקות של תיאו על מקסין מאוד נחמדה ומוסיפה רבד חדש. מאוד מצער לקרוא על פגיעה בבית כנסת בספר ואז לפתוח את החדשות

חששתי שבגלל שיש נקודות מבט של יותר משתי דמויות אני אתבלבל אך אני די מתמצא בעלילה והעובדה שנקודות המבט מתחלפות דווקא עוזרות להמשיך כשאני מגיע לחלק עלילתי של דמו שאני פחות מעוניין לקרוא עליו ועובר לחלק אחר בעלילה של דמות שונה.

גם הנגיעה עם משפחתה של סבתא טליה שאמא שלה הייתה הניצולה היחידה בשואה וההתמודדות שלה ושל המשפחה כשהנושא עולה הייתה לא קלה והוסיפה רבד חדש למשפחה לצד הסכסוך עם ביתה שאינה מגיעה עוד לארוחת שבת. השתלשלות האירועים מעניינת מאוד.

המנוחה והאוכל החברה, השיחות והנינוחות של שבת עם השגרה הקבועה של הליכה ברגל לבית הסבים והתיבול של המרק לפני שסבתא טליה מגיעה והברכות על הנרות של טליה ואנני, עזרא על הגפן ותיאו על החלות נהנתי מתיאורם בכל רגע ורגע.

והצורך להגיב על האנטישמיות הוביל את אנני להיחשף לרשתות החברתיות ולשנאה בשל הלחץ של אמא שלה. אהבתי מאוד את סבא עזרא וסבתא טליה הם פשוט דמויות מקסימות שמשלימות אחת את השניה. והשבתות של משפחת קפלן פשוט מדהימות. הברכות והשילוב של עברית

קשה לי קצת עם הדרישות של האמא. אני מבין שהיא רוצה שהילדים שלה ידברו על אנטישמיות אבל זה מרגיש שהיא רק דוחקת בהם לעשות דברים ולוחצת במקום לפעול יחד עם ילדיה ולהדריך אותם כשהם בגיל מאוד רגיש. במיוחד כשתיאו לפני בר המצווה שלו .

אהבתי את הרקע של גייב וכעסתי על תיאו בשל ההתפרצות על גייב. עם כמה שאני מבין את הקושי שלו לגייב היו כוונות טובות ולא הגיע לו יחס כזה. אני לא סובל את קונור ואת שאר השחקנים בקבוצה של הכדורגל של תיאו גם לא את המנהל והמאמן שמפנימים שנאה

בעוד שהחיבור לכדורגל פחות קורה לי, אהבתי את החיבור למוזיקה בין גייב וסבא עזרא. בכללי עזרא הוא כנראה הדמות האהובה עליי ואני לא מתפלא שגייב מחבב אותו. החיבור בין אובדן אישי לחייו של עזרא המוזיקאי יפהפיה וכואב לי על גייב והקושי שעובר.

למרות שהספר אמור להתרחש בשנת 2022 יש בו משהו נוסטלגי. החוסר בטלפון בעלילה של אנני שמוביל לשימוש במחשב בספרייה והשבתות של משפחת קפלן חסרות הטלפונים רוב הזמן והבילוי עם סבא עזרא והחיבור למוזיקה עם דייב והאזנה בפטיפון נוסטלגית ונעימה.

היה לי קשה קצת עם תיאו בהתחלה אבל אני מבין את הקושי שבו הוא ניצב. אני מאוד מתחבר לקייב ולקושי עימו הוא מתמודד בכל הנוגע לאובדן ויכולתי אפילו להזדהות עימו מעט. גם אנני פשוט מקסימה וחבל לי היא נחשפת לשנאה הזו ברשתות.

התרגום היה מאוד מובהק מאנגלית. היו מילים כמו קול ולוזר שפשוט עברו תעתיק למרות שהמילה מגניב הייתה בשימוש קצת אחרי בהקשר אחר. וחוץ מזה היו המון משפטים שהרגשתי שתורגמו במקביל לתרגום מבלי לייחס חשיבות לשפה העברית והדרך שזה יושב בעברית

זה פשוט היה ספר שהתאים בדיוק בזמן, נשאבתי אליו וקראתי יותר מחצי ספר בקלי קלות. נהנתי ממנו מאוד למרות הנגיעה בנושא הכבד והאלים של אנטישמיות שהתרחשה בכמה מקרים שונים בספר כן היה בו קלילות שהתאימה לנוער צעיר והשפה מאוד נוחה