Status Updates From Robots e imperio

״הקשב לי. הגיעה שעתך לקחת עליי את הנטל שלי. כבר הכנתי אותך לאבחנה נפשית. אינך צריך אלא להקשיב לאפיקים האחרונים כשאטביע אותם במוחך. הקשב –״

והוא דיבר – ברציפות אך בקול הולך ורפה – בשפה ובסמלים שדאניל יכול לחוש בתוכו. בעוד דאניל מקשיב, הרגיש כיצד אפיקי מוחו משתנים ומסתדרים במערך חדש. וכשסיים ג׳יסקארד, הרגיש פתאום את הגרגור הקר של נפשו של מנדאמוס במוחו, את פעימותיו הלא־אחידות של אמאדירו, את החוט המתכתי הדק של ג׳יסקארד.

״הקשב לי. הגיעה שעתך לקחת עליי את הנטל שלי. כבר הכנתי אותך לאבחנה נפשית. אינך צריך אלא להקשיב לאפיקים האחרונים כשאטביע אותם במוחך. הקשב –״

והוא דיבר – ברציפות אך בקול הולך ורפה – בשפה ובסמלים שדאניל יכול לחוש בתוכו. בעוד דאניל מקשיב, הרגיש כיצד אפיקי מוחו משתנים ומסתדרים במערך חדש. וכשסיים ג׳יסקארד, הרגיש פתאום את הגרגור הקר של נפשו של מנדאמוס במוחו, את פעימותיו הלא־אחידות של אמאדירו, את החוט המתכתי הדק של ג׳יסקארד.

חייב לחלוף זמן מספיק, על מנת שכדור־הארץ ישכח את התקרית הזאת ולא יקשר אותה עם ההגברה ההדרגתית ברדיואקטיביות. חייבים לחלוף עשרה עשורים לכל הפחות, אולי 15, אם לא 20.״
הוא פנה מעל אמאדירו וניגש לבדוק את מכשיריו ולהקים קשר עם הממסרים מספר שש ועשר, שפעילותם לא הניחה את דעתו. אמאדירו שלח אחריו מבט מעורב של בוז וסלידה עמוקה ומלמל לעצמו, ״כן, אבל לי אין עוד עשרים עשורים, או חמישה־עשר, או אולי אפילו עשרה. לך יש – אבל לי אין.״

״כיצד יכולים להתקיים בעת ובעונה אחת הפחד מפני אובדן מחמת מוות והבטחון בהצלחה?״

״מה הרגשת, איפוא, כשדהרת כך לקראת מותך המפואר? התרוממות רוח? – גררת עמך את כל אנשי־הצוות שלך לאותו מוות.״

״יש כאן יותר מזה, קלדן,״ אמרה ואסיליה. ״הרבה יותר מזה. לאין שיעור. האם אתה רוצה שאפסיק עכשיו?״
אמאדירו שרבב את שפתיו בחיוך מר. ״אם כבר שמעתי כל־כך הרבה, אמשיך למלא את תפקיד השוטה ואשמע עוד.״

אמאדירו לא הצליח לכלות את תפיחת האלתית שלו. ״אם כל הנאום הזה היה מיועד לתמוך בתביעתך לבעלות על ג׳יסקארד כנגד האשה מסולריה, הוא לא יעזור לך. כבר הסברתי מדוע אינני יכול לבטל את צוואתו של פסטולף.״

אמאדירו אמר, ״ואסיליה ‏יקירתי, את רואה שאני סבלני מאוד. אין לי שום התנגדות לכך שתכתבי את קורות חייך, אם עלה הרצון מלפנייך. אבל האם את מתכוונת עכשיו להקריא באוזניי פרקים שלמים מהביוגרפיה שלך? אם כן, עליי לומר לך גלויות שאינני מעוניין.״

אמאדירו היה אדם מסוגר ביותר וידוע לשימצה על התעלמותו מגינוני החברה. לא אחת אמרו לו שדרכו בפוליטיקה תצלח יותר אם ירבה לארח בביתו, ותמיד היה מחייך בנימוס ואומר, ״המחיר גבוה מדי.״

‏אולי בגלל סירובו המוחלט לארח, חשבה ואסיליה, אין שמץ של מקוריות או יצירתיות בריהוטו. השולחן, הצלחות וכלי הכסף, כולם היו מעוצבים בשיא הפשטות סרת הטעם. באשר לקירות, היו אלה רק משטחים אנכים, חדגוניים. הרושם הכללי נטה לדכא את התאבון, החליטה.

מעולם לא עברו על אמאדירו ימים קשים כמו באותה תקופה שלאחר השמדת חלליות המתנחלים. היושב־ראש, למרבה המזל, השתכנע שעליו לנקוט מדיניות שכונתה בפי אמאדירו ״גמישות דיפלומטית מבריקה״. הביטוי הצית את התלהבותו של היושב־ראש, אף שהיה מטופש לחלוטין. מלבד זאת, היושב־ראש היה אמן הגמישות הדיפלומטית המבריקה.

״...אפילו החללאים מהווים חלק מהאריג הזה וגם הם מוסיפים מורכבות ויופי לדוגמה. חיי היחיד הם חוט אחד בודד באריג הזה, ומהו חוט אחד לעומת הכלל? דאניל, תן את דעתך לאריג ואל תניח לניתוקו של חוט אחד שישפיע עליך. יש חוטים אחרים כה מרובים, כל אחד מהם חשוב, כל אחד מהם תורם״

״מותי, דאניל, איננו חשוב. שום מוות יחיד בקרב בני־האדם איננו חשוב. המת משאיר את פרי עבודתו אחריו, ולכן איננו מת לגמרי. לעולם אין הוא יכול למות, כל עוד האנושות ממשיכה להתקיים. עבודתו של כל יחיד תורמת לכלליות, ולכן הוא נהפך לחלק מאותה כלליות ואינו יכול למות. הכלליות הזו של חיי אדם – עבר והווה ועתיד – יוצרת אריג שקיומו משתרע כיום על פני רבבות שנים, והוא הולך ונעשה מורכב יותר, ובדרך כלל, מפואר יותר במשך כל הזמן הזה״

״ומכאן שאפשר להסיק עוד שכדי לפתח חוקים שיאפשרו את חיזוי מהלך ההיסטוריה, יש לטפל באוכלוסיות גדולות, וככל שתהיינה גדולות יותר, כן ייטב. ייתכן אפילו שזהו החוק הראשון של הפסיכוהיסטוריה, מדע ההתנהגות האנושית.״

ג׳יסקארד נראה כשקוע במחשבה עמוקה. לבסוף אמר, ״לא ההגיון הוא הנוח להתפשט, אלא הרגש. הגברת גלאדיה בחרה בטיעונים שלדעתה היו צריכים להשפיע על רגשות המאזינים לה. היא לא ניסתה לשכנע אותם בדרכי הגיון. ייתכן איפוא שככל שגדול הקהל, כך הוא נוח יותר להיסחף עם הרגש מאשר עם השכל. הואיל והרגשות מעטים ואילו דרכי ההגיון מרובות, קל יותר לחזות את התנהגותו של המון מאשר את התנהגותו של אדם יחיד.״

״גם אני איני רואה, חברי דאניל. אינני אדם. אינני מסוגל לחוות במישרין את הנפש האנושית על כל מורכבויותיה וסתירותיה, ולכן אינני תופס את מנגנוני התגובה שלה. אבל מסתבר שקל יותר לטפל בהמונים מאשר ביחידים. הדבר נראה מופרך על פניו. הזזת משקל גדול כרוכה במאמץ גדול יותר מהזזת משקל קטן. בלימת אנרגיה רבה כרוכה במאמץ גדול יותר מבלימת אנרגיה מעטה. אם כן, מדוע זה קל יותר לסחוף אנשים רבים מאשר לסחוף מעטים?״

״הקברניט מבקש לדעת אם הוא רשאי להתראות אתך.״
״נדמה לי שכן,״ אמרה גלאדיה, עדיין מחפשת בגד שינה חלופי. ״הכנס אותו.״
דאג׳י נראה עייף ואפילו רצוץ, אבל כשפנתה לברך אותו, העניק לה חיוך יגע ואמר, ״באמת קשה להאמין שאת בת יותר מעשרים ושלושה עשורים.״
״מה? בדבר הזה?״
״הדבר הזה עוזר. הוא שקוף למחצה. – או אולי לא שמת לב?״
היא הביטה בכתונת הלילה בפקפוק, ולבסוף אמרה, ״טוב ויפה, אם זה משעשע אותך, ובכל זאת אני חיה קצת למעלה [מכך].״

״וכמה זמן נישאר בכוכב־הלכת?״
״עד שיימאס לי. צר לי, גבירתי, אבל יש לי הרבה דברים לעשות – לבקר בכל מיני מקום – לראות כל מיני חברים –״
״להתעלס עם כל מיני נשים.״
״אללי, מי צדיק אשר לא יחטא?״ אמר דאג׳י בגיחוך רחב.
״עוד רגע ותתחיל להזיל ריר.״
״עלי להודות בחולשה. אינני מסוגל להביא את עצמי להזלת ריר.״
גלאדיה חייכה. ״אינך רואה כורח לשמור על שפיות דעתך בכל עת, מה?״

גלאדיה עמדה על אדמת סולריה. היא הריחה את הצמחיה – ריחות שונים לגמרי מאלה של אורורה – ומייד דילגה על פער של עשרים עשורים. שום דבר, ידעה, אינו מעורר זכרונות יותר מן הריחות. לא מראות, לא קולות. די היה בריח הקלוש הזה, המיוחד במינו, כדי לעורר לחיים את ילדותה – את החירות להתרוצץ כאוות נפשה, כשתריסר רובוטים משגיחים עליה היטב – את ההתרגשות שבראיית ילדים אחרם לפעמים, נעצרים, מסתכלים בביישנות, מתקרבים זה לזה בצעדים מהוססים...

״בני־אדם שואבים לעתים מין הנאה משונה מטיפוח רגשות מכאיבים, מהאשמת עצמם ללא כל סיבה או אפילו בניגוד לכל הגיון. — מכל מקום הגברת גלאדיה חשה את הכמיהה לחזור בחריפות כזאת, שמצאתי לנכון לשחרר את העכבה הפעוטה שבלמה את הסכמתה לעשות כן. ועם זאת, הגם שאני סבור שהיא היתה צריכה לצאת, משום שלא היתה לנו עצמנו כל דרך אחרת להגיע לשם, עדיין אני חושש שמא שכרו של העניין כולו יצא בהפסדו.״

״יציאה לעולמות חדשים והצורך לחיות בתנאים פרימיטיביים ביותר במשך עשרות שנים; לא לזכות לנחמה בימי חייך – זה קשה [...] מי יצא לשם מרצונו הטוב ובחפץ לב? בלי עידוד ממשלתי – או בגילוי־לב מוחלט, בלי הצמדה חטופה של סוליית נעל ממשלתית לעכוז הציבורי, ייתכן שהמבצע כולו ייכשל״