Status Updates From The Positronic Man (Robot, ...

"אנדרו," היא אמרה ברכות. "בוא. אנדרו. עכשיו. בוא. אתה יודע מי אני."
"מיס הקטנה," הוא ענה, חלש מכדי להישמע.
ואז הוא עצם את עיניו והחשכה אפפה אותו – סוף סוף אנושי לחלוטין – והוא התמסר לה ללא חרטה.

המחשבה האחת והאחרונה שנשארה לפלטה באה אליו ונחה לרגע במוחו לפני שהכול פסק. לרגע הוא ראה את הדמות המהבהבת של היצור האנושי הראשון שלפני כמעט מאתיים שנה ראה בו את מה שהוא היה באמת. הילה של אור וחום אפפה אותה. שערה הזהוב הזוהר זרח כאור זריחת השמש. היא חייכה אליו, אותתה לו...

אנדרו אמר: "והאם איש לא יזכור שטכניקת השתלת האיברים התותבים, המאפשרת לחברי בית המחוקקים להמשיך ולהחזיק בכיסאותיהם עשור אחר עשור כאשר הם היו צריכים כבר מזמן להתנדנד לעבר קבריהם, היא משהו שהוא כמעט לחלוטין שלי?"

"בעוד שאפילו עכשיו – ברגע זה, פה, היום – אני יכול להגיע לסופי פשוט באמצעות מילה של בן אנוש שיש לו את הסמכות המתאימה..."

"בסדר גמור. אתם יכולים לחזור ולערוף זה את ראשו של זה, או לתת זה לזה מכות חשמל קטלניות או משהו, בלי הודעה מוקדמת אם אתם רוצים. אבל עובדה היא שאף בן־אנוש לא הומת בהוצאה להורג משפטית במשך שנים רבות כל כלך שאיש אינו יכול לזכור את הפעם האחרונה, ובהחלט אין כל תעמולה שאי פעם שמעתי עליה להתחיל לבצע שוב הוצאות להורג כאלה.

לגביו, הסימנים על פני הירח היו מעין כתב מרתק: התרשומת הארוכה של הזמן, פואמה ארוכה שליצירתה נדרשו מיליארדי שנים ושגודלה חייב יחס של הערצה. והוא לא יכול היה למצוא כל מוות בפניו הלבנים של הירח, אלא טוהר, חומרה רבת יופי, קסם צונן נפלא שנראה כמעט כמו משהו קדוש.

"ההיסטוריה האנושית רצופה דוגמאות לכך. אבל הרעיונות עצמם הם רק רעינות. לעולם אסור לחנוק אותם. הם צריכים להיות מוצגים לעין כול, להיבדק, להיבחן, להידחות אם צריך, באוויר החופשי... בכל מקרה, החוק הראשון לא אומר דבר בקשר לרובוטים הכותבים ספרים. מקלות ואבנים, אנדרו – אלה יכולים לגרום נזק. אבל מילים..."

"לעזאזל עם החוק הראשון, אנדרו! החוק הראשון אינו חזות הכול! כיצד אתה יכול לגרום נזק למישהו עם ספר? ובכן, על ידי זה שתחבוט בו בראשו עם הספר, אני מניח. אבל לא באופן אחר. רעיונות אינם יכולים לגרום נזק, אפילו רעיונות מוטעים, אפילו רעיונות טיפשיים ומרושעים. אנשים עושים את הנזק. הם לוקחים לעתים רעיונות מסוימים ומשתמשים בהם כהצדקה לעשיית דברים נוראים ובלתי מוסריים.

"מעולם לא נכתב אף ספר בעל ערך שלא פגע איכשהו במישהו," השיב פול. "כתוב מה שאתה מאמין שהוא האמת, אנדרו. יהיה זה מדהים אם כולם בעולם יסכימו אתך. אבל נקודת המבט שלך היא יחידה במינה. יש לך משהו אמיתי ובעל ערך לתת לעולם. אולם זה לא יהיה שווה כלום אם תדחיק את מה שאתה מרגיש ותכתוב רק מה שאתה חושב שאחרים רוצים לשמוע."
"אבל החוק הראשון..."

אנדרו אמר: "האם גופות אנושיים אינם יפהפיים בפונקציונליות שלהם, ג'ורג'? ולמרות זאת אתם מכסים את עצמכם."
"אנו עושים זאת לשם שמירה על חום גופנו, לשם ניקיון, לשם הגנה, לשם קישוט. ומתוך היענות לנוהג החברתי. דבר מזה לא מתקיים לגביך."
אנדרו אמר: "אני מרגיש עירום בלי בגדים."

"אני מנסה לאמץ גישה אוהדת, אבל בשום פנים איני יכול להבין מה זה עלה על דעתך, אנדרו. גופך הוא כה יפהפה בפונקציונליות שלו עד שזה ממש בושה לכסות אותו – במיוחד שאינך צריך לדאוג לא בקשר לבקרת טמפרטורה ולא בקשר לצניעות. והבד לא ממש יושב יפה, לא על מתכת."

האדון – גוסס! הוא מיהר לבית האחוזה, כשג'ורג' צ'ארני לצדו. האדון שכב בשקט במיטה שבה בילה את מרבית זמנו בשנים האחרונות. שערו הידלדל לכדי כמה אניצים לבנים; אפילו שפמו הנהדר היה עתה משהו עצוב ונפול. הוא נראה חיוור מאוד, כאילו העור שלו נעשה שקוף, ובקושי אפשר היה לראות שהוא נושם. אבל עיניו היו פקוחות – עיניו העזות, עיניו הכחולות החודרות, הנוקבות – והוא הצליח לחייך חיוך קטן, הרמה קלה ביותר של שפתיו, כשראה את אנדרו נכנס לחדר

"כמה אירוני! לבנות כלי כה משוכלל עד שהוא תופס פיקוד על בוניו! להיות מודח על ידי המכונות שלנו – להפוך בעטיין למי שאבד עליו כלח, להיות מושלך לערמת הגרוטאות של האבולוציה..."

וכך הלאה וכך הלאה, קלישאה מהדהדת אחר קלישאה מהדהדת.

"תסביך פרנקנשטיין חוזר שנית," לחשה מיס הקטנה בגועל. "פארנוית הגולם. המערכת השלמה של חרדות נבערות מדעת הנרתעות מכל מה שקשור למדע או למכונות או לקדמה, מובאת שוב לידי ביטוי."

"אבל היום אנו ניצבים מול אפשרות חדשה ומפחידה, והיא שאנו, במו ידינו, יצרנו את יורשינו שלנו, שבנינו מכונה שאינה יודעת שהיא מכונה, שדורשת הכרה כפרט אוטונומי עם הזכויות וזכויות היתר של בן־אנוש – ושבתוקף העליונות המכנית המובנית שלה, העמידות הפיזית שלה וכוחה, מוחה הפוזיטרוני המתוכנן בפיקחות, חיי הנצח כמעט של גופה, עלולה אמנם, ברגע שתשיג אותן זכויות וזכויות יתר, להתחיל לתפוס עצמה כאדוננו.

"ועכשיו, לבסוף, המצאנו כלי כה מוכשר, כה מיומן בכל כך הרבה תפקידים, שנראה היה כאילו הוא בעל אינטליגנציה כמעט אנושית. אני מדבר על הרובוט, כמובן. ללא ספק מעריצים אנו את כושר ההמצאה של הרובוטיקאים שלנו, אנו מריעים להם על היכולת המגוונת המדהימה של מוצריהם.

"לאורך ההיסטוריה, מאז שהאנשים הראשונים דמויי קופי האדם סיתתו חלוקי נחל לאזמלים ולמגרדים ולפטישים שהיו הכלים הראשונים, הגענו להכרה שאנו זן שנועד לשלוט בסביבה ולהגביר את השליטה הזאת תוך שימוש באמצעים מכניים. אבל בהדרגה, ככל שהמורכבות והיכולת של הכלים שלנו התגברו, ויתרנו על חלק גדול מעצמאותנו, הפכנו להיות תלויים בכלים שיצרנו, כלומר, בדרך שהחלישה את כוחנו להתמודד עם מצבים בלעדיהם.

שבין בני־אנוש, בסופו של דבר הזמן הופך את תפקידי הדורות הנורמליים: שהאדון, שבעבר היה כה דינמי וסמכותי ויודע כול, היה עתה חלש ופגיע כתינוק, והייתה זאת אחריותה של מיס הקטנה להדריך ולכוון אותו כשנאבק להבין את הטבע המסובך של העולם.

‏אנדרו נדהם לשמוע את מיס הקטנה מדברת אל אביה בטון כל כך תקיף, כל כך מתריס. היא נשמעה כמו אימא הנוזפת בילד קפריזי. לפתע הכתה בו ההכרה