Noam > Recent Status Updates

'- Ja, mein Lieber, manchmal frage ich mich selber, wo die Mathematik aufhört und die Hexerei anfängt.
- Phantastisch. Hast du das eigentlich alles erfunden?
- Nein.
- Wer denn?
- Weiß der Teufel!' p.142

'- Setz dich doch, Robert, sagte der Zahlenteufel. Diesmal war er überraschend freundlich.
- Wo denn? Auf einem Pilz?
- Warum nicht?
- Das ist doch albern, beschwerte sich Robert. Wo sind wir hier überhaupt? In einem Kinderbuch?' p.30

'- Wer bist denn du?, fragte Robert.
Der Mann schrie ihn überraschend laut an:
- Ich bin der Zahlenteufel!
Aber Robert hatte keine Lust, sich von einem solchen Zwerg etwas gefallen zu lassen.
- Erstens, sagte er, gibt es gar keinen Zahlenteufel.
- So? Warum redest du dann mit mir, wenn es mich überhaupt nicht gibt?' p.11

'Mama ist erst recht davon überzeugt, daß ein Buch, das Vater zum Lachen bringt, für Meta ganz unpassend ist. "Aber ich bitte dich", sagt Vater beschwörend, "sie versteht ja kein Wort davon." - "Da kennst du deine Tochter schlecht", zischt Mama, "je zynischer und unanständiger ein Buch ist, desto besser gefällt es ihr." Vater ist verletzt. Wie kann man sein Kind nur so verkennen?"' p.194

Meta hat gehört, die Juden haben Christus gekreuzigt, sie müssen also böse sein. Aber Vater sagt, die Christen hätten sich auch nicht immer fein benommen, und der kleine Herr Schwartz habe bestimmt mit der Kreuzigung nichts zu tun gehabt, denn da müßte er ja fast zweitausend Jahre alt sein, und das wäre doch wohl nicht möglich. Das leuchtet Meta ein. Sie möchte gerne wissen, warum die Leute so dumm daherreden.
p.127

'Im Traum können sie alle reden, Schlankl, die Kühe, Katzen und Hühner. Wenn Meta aber erwacht, sinken sie zurück in ihre traurige Stummheit. Man müßte etwas tun, um sie davon zu erlösen.' p.98

'Dankbar müsse sie sein, sagt Mama immer. Zum erstenmal zweifelt Meta daran. Sie ist nicht dankbar. Sie lebt, und da kann man gar nichts machen. Manchmal ist es angenehm, oft unangenehm und immer eine große Bedrängnis.' p.48

'Meta legt sich auf den Bauch und preßt das Gesicht ins Moos. Ein fremder Geruch steigt daraus auf, nach Finsternis und Verlassenheit.' p.10

'Sie sagt, hast du schon mal von dir selber geträumt. Dass da eine Person auf der anderen Seite der Straße steht, und das bist du. Ich hab das geträumt, heute Nacht, und ich kann dir sagen, es ist ein ausgesprochen beunruhigender Traum gewesen.' p.123

'Ich denke, dass Menschen wie Otis ihr Leben lang auf eine Katastrophe warten, so als gäbe erst die Katastrophe ihrem Leben Sinn, als würde Leben erst mit dem Ernstfall beginnen. Otis hat oft angemerkt, wir müssten in absolut jeder Hinsicht immer auf das Schlimmste gefasst sein. Wir dürften uns nie, niemals, in Sicherheit wiegen.' p.65

'Dann, nach vier oder fünf Wochen, wurde ich in einer Februarnacht von der Kälte wach. Das Zimmer war eiskalt, draußen war Wind, der am gekippten Fenster rüttelte. Der Wind hatte einen unangenehm hohen Ton, er schien auf beinah körperliche Weise im Garten zu sein, er sang.' p.28-29

'Ich war meinem Mann aus Gewohnheit in die Arme gefallen.' p.147

'Familie ist Fiktion.
Daran ist nichts Schlimmes. Fiktionen sind keine Täuschungen. Fiktion bedeutet dem Wort nach das Erdenken und Hervorbringen einer neuen Welt. Sie ist eine Möglichkeit, über einen kleinen Umweg in die Wirklichkeit zu gelangen.' p.105

'Aber das stimmte natürlich nicht. Ich musste mich nur richtig erinnern.' p.74

'Damals wünschte ich, ich würde einen Roman über all das schreiben. In einem Roman konnte ein Satz stehen wie: Die Wochen vergingen, der Sommer kam, und X vergaß die Begegnung mit der Frau im Dezember. Ich sehnte mich nach einem Stoff, dem ich mich spielerisch nähern konnte. Ich wollte mich ein wenig austoben, mehr nicht.' p.47

'Jede Familie lässt sich einer geometrischen Form zuordnen. Manche gleichen ihrem Wesen nach einem Dreieck, andere eher einem Kreis, einem Vieleck oder einem Stern.
Es gibt übersichtliche Formen wie zwei eng aneinandergeschmiegte Punkte, beschützende, seltsam verquere und solche, die für die Mitglieder ein Gefängnis darstellen.' p.22

'אולגה: אח, אלכס, אינני יכולה עוד! אינני יכולה. הכול הלך לעזאזל. הכול, אתה מבין? אני מתחילה להאמין ברוחות. הוא רצה להרוס את חיינו. עשה הכול כדי להרוס כאשר היה אתנו – ולא הצליח. ועכשיו, אחרי מותו, השיג את מה שרצה. הוא הרס אותם. הרס את הכול.' ע.198 ההר האילם

'כן, חיינו זה בצד זה, זה עם זה, בביטחון מופלא, שיודעים אנחנו כל מה שעלינו לדעת על הקרובים לנו ביותר - אבל, הנה -  מה הם יודעים עלי? אני עליהם? כולנו על פרד? כן. מה אנחנו יודעים על פרד: אולגה, שהייתה אשתו? אלכס, שהיה גיסו? אני, שהייתי יריבו? משה, ששנא אותו שנאת מוות? מרים, שהייתה אשתו השנייה? זיוה?'
ההר האילם, ע.167-168

'לנה: מי אתם? למה הכניס אתכם הרוזן אל הארמון? למה הפעלתם את השעון? למה קראתם לי? למה הוצאתם אותי? למה הפעלתם את השעון?' ע.97, בעלת הארמון

'לִיָמִים לֹא תִּשְׁכַּח אֶת עָצְמַת הָאֵימָה,
אֶת תְּחוּשַׁת הָאָבְדָן שֶׁנּוֹצְרָה, אֶת תְּחוּשַׁת
הַבְּדִידוּת, הַקָּלוֹן, הָעֶלְבּוֹן, הָאַשְׁמָה,
לֹא נִשְׁאַר לָהּ מִקְלָט, לֹא הָיָה לָהּ מִפְלָט
לִמְנוּסה. לְיָמִים נִזְכְּרָה: הָעוֹלָם
בְּחוֹלוֹן הִתְרוֹקֵן וְכִמְעַט נֶעֱלַם.'
ע.357

'הִיא נִבְהֶלֶת: אָבִיהָ הִגִּיעַ דַּרְכָּהּ!
"דִּי, תַּפְסִיקִי עִם זֶה," כָּךְ אוֹמֶרֶת הָגָר
לְעַצְמָהּ בָּרְאִי, "תַּרְגְעִי, הוּא לֹא כָּאן!
הוּא אֵינֶנּוּ, אֵינֶנּוּ, אֵינֶנּוּ, נִגְמַר!
כְּבָר נִצַחְתָּ, כְּבָר בָּרַחְתָּ. כְּבָר הֵבַנְתְּ אֵיךְ אֶפְשָׁר
לְחַלֵּץ אֶת עַצְמֵךְ, אַתְּ הֲרֵי רְחוֹקָה
מִיָּדָיו הָרָעוֹת! אַתְּ אִשָּׁה נְחוּשָׁה!
תִּזְכְּרִי אֵיךְ הִצְלַחְתָּ: אַתְּ כָּל כָּךְ חֲזָקָה!"'
ע.298

'הִיא זוֹכֶרֶת: אָסוּר שֶׁאַחֵר יִזְדַּחֵל
לְתוֹכָהּ, אַף אֶחָד לֹא רַשַׁאי לְגַלּוֹת
אֶת פְּנִימָהּ, מְסְכָּן וּמַפְחִיד שֶׁאַחֵר
יִתְבּוֹנֵן עַל תָּכְנָן שֶׁל אוֹתָן מְחִלּוֹת.'
ע.129

'אֵין מִמִּי לְבַקֵּשׁ, אֵין שׁוּם טַעַם, הֲרֵי
כְּבָר אָמַרְנוּ: הַחֹשֶׁךְ אִלֵּם וּמָלֵא
מִפְלָצוֹת בְּלִי פִּיּוֹת, שֶׁיּוֹדְעוֹת מָה קוֹרֶה;
וְהַחֹשֶׁךְ הַזֶּה לִפְעָמִים גַּם כּוֹלֵא
אֶת מַהוּת קִיּוּמָהּ, אֶת נַפְשָׁהּ, וְצִלּו
מִתְעַרְבֵּב בִּשְׁנָתָהּ שֶׁאֵינֶנָּה מִפְלָט,
בַּבְּקָרִים הִיא רוֹאֶה אֶת גּוּפָהּ וְאֶת מְלוֹא
הָאָסוֹן שֶׁקָּרָה, אַךְ אֵינֶנּוּ נִקְלָט.'
ע.53

הָרִאשׁוֹן שֶׁהִבְחִין בָּהּ הוּא שְׁלוֹמִי, אֲבָל'
הוּא הָיָה מְשְׁכְנָע שֶׁאֵינָהּ אֲמִתִּית,
וְנָזַף בְּעַצְמוֹ שֶׁיַּפְסִיק, כִּי חֲבָל
לְעַנּוֹת אֶת נַפְשׁוֹ בְּפַנְטַזְיָה פִּרְאִית.' ע.19

'...קראתי את פרי עמלי מחמש שנים כמו מעיניו של זר. גללתי מעלה ומעלה, והן, שורות שורות, אלפי מילים, טיפסו והתפתלו מפסקה לפסקה, סדורות ומגוהצות, אלפי מילים שפוכות, רועדות, חסרות תקנה. מתישהו, בפיק ברכיים, קמתי להדליק את האור. הלכתי לשירותים, וכשחזרתי והתיישבתי מול המסך ידעתי רק דבר אחד – ידיעה חותכת, נוראה, כאילו הכה אותי ברק מן השמיים אסור שאף אחד יראה את זה.' ע.73

'ונראה שמאותה שנה הלך ונמחק המערב בראשון לציון, ובדומה לכך היה אפשר להרגיש שהסתלקה האמת מן הארץ. או אולי היא מעולם לא היתה כאן, כי לפי מה שמייחסים לבעל-שם-טוב, האמת מצויה תמיד בגלות, היא חייבת לשוטט.' ע.148

'והיתה יכולה שָׂרִי להמשיך להקשיב לאשה הדתייה ולהאמין לה. משום שלכמה רגעים ביקשה לדעת כיצד בראה עליזה אליהו בדרך המלים הנשפכות ובשפת הגוף המצומק שלה את עולמה הצודק לדעתה ואת מחשבתה הסבוכה. שָׂרִי עקבה אחרי עליזה שלא נחה; רצועת התיק הסגול נדדה בין כתף ימין לכתף שמאל, נעליה השחורות דרכו ללא הפסק במקומן.' ע.65

'אדל. שערה ארוך ומתולתל, חום־שָׁטֶני. פנים חלקות שיש בהן מבע ואופי זכריים, בָּנִיים במקצת, אדישים או קבועים, לא מתרגשים, פנים של בעלות על ההוויה. אבל הפנים האלה לא הופכות את אדל לטום-בוי. הגוף שלה בפירוש גוף של בת, רזה ועדין. מותניה צרים. רגליה דקיקות, מסתמנות במכנסי הג'ינס הצמודים הצבעוניים - ירוקים, ורודים או אדומים. והסקייטבורד שלה, שיש לו גלגלי פלסטיק כחולים.' ע.49

'הטיב הזערורי לא נלכד ולא התלכד בשכונת השרון הירוק המצוחצחת שנפרשה מול שָׁרִי. הנשימה הארוכה המזדמנת התעכבה ולא באה אליה. החמצן עמד קצר ונכנס רק טיפין אל צינור הגרון. היא השתעלה, אך לא נחנקה. היה ולא היה לה כוח, ושניהם - היש והאין - לא ויתרו זה לזה, ומיד חזרה והתפרצה אצל שָׂרִי התחושה הגועלית, ורגע אחר־כך דקר אותה ההרהור המלוכלך: זה מגיע להם.' ע.8

'ביום ההוא התחיל הבית שלנו לדבר, ואנחנו היינו שם, שנינו. לא יכולנו להסתיר זה מזה ששמענו את התקרה מתאמצת להבדיל את עצמה מהרצפה. מאז אותו יום חדלנו להיות שניים.' ע.142